<h1>יראים סימן מ"ח</h1>
<h2>דף ד:</h2>
אוכל דם. צוה הקב"ה את ישראל שלא לאכול דם, דכתי' בפ' צו וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה. וענש בכרת בסמוך [דכתיב] כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא [מעמיה]. ותניא בת"כ ומייתי לה בכריתות בפ' דם השחיטה [כ' ב'] כל דם לא תאכלו שומעני אף דם מהלכי שתים דם [שרצים דם] ביצים דם חגבים דם דגים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה, מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם היתר ואיסור והן מין בשר אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה אוציא דם ביצים שאינן מין בשר, דם דגים וחגבים שכולם היתר. לעוף ולבהמה, אי מה עוף שאין בו משום כלאים, פי' צמרו [של עוף] אין בו משום כלאים אף כל שאין בו משום כלאים ת"ל ולבהמה, אי מה בהמה שאינה באם על הבנים [אף עוף שאינה באם על הבנים] ת"ל ולעוף. ודם ביצים דשרי הכא היינו דם שבא בביצים בלא זריעת זכר, אבל דם שבא על ידי זריעת זכר שסופו להעשות אפרוחים אסור, כדתניא בחולין פ' אלו טרפות [ס"ד ב'] ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם, נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. ואמרינן נמי בגיד הנשה [צ"ז ב'] ביצה בששים ואין ביצה מן המנין ומוקמינן דאית ביה אפרוח. וי"ל גם דההוא דחולין מדרבנן ואין חלוק בדם ביצים, ולא על כל דם חייבים כרת רק בדם שהנשמה [תלויה ו]יוצאה [בה], כדתנן בכריתות [כ' ב'] דם שחיטה בבהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים דם נחירה דם עיקור דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבים עליו, דם התמצית אין חייבין עליו, ר' יהודה מחייב [כרת] בדם התמצית. וטעמא דר"י מפרש בכריתות [כ"ב א'] דכתיב כל דם לרבות. ובכריתות פ' ראשון [ד' ב'] אמר רבא ג' כריתות האמורים בדם למה אחד לדם [חולין ואחד לדם] קדשים ואחד לדם כיסוי, פי' דם חיה הראוי לכסות, שאלמלא לא רבתה תורה הייתי אומר שפטור בדם חולין ודם כסוי, דכתיב כי הדם [הוא] בנפש יכפר, אלמא בדם המכפר משתעי קרא.
ודם האברים ודם התמצית לרבנן בלא תעשה, דאמר רבא ה' לאוין האמורים בדם למה אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם כסוי ואחד לדם התמצית ואחד לדם האברים. ותניא נמי [הכי בפרק] דם שחיטה [כ"א ב'] דם הטחול דם הכליות דם הלב דם האברים, פי' הני כולהו דם אברים נינהו והני כולהו בלא תעשה. וכי אמרינן דדם (חלב) [הלב] הוי בלא תעשה גרידא [דוקא] דם דידיה, אבל [לא] דאתי ליה מעלמא ואמרינן עליה בכריתות פ' דם שחיטה [כ"ב א'] אמר ר"ז אמר רב דם של לב בהמה אסור וחייבין עליו כרת הואיל ויש בו כזית. וכי אסרינן דם האברים [הני מילי] בשפירש [לחוץ] אבל בעודו בו מותר, דההיא ברייתא דתניא דדם האיברים בלא תעשה מוקמינן בכריתות פ' דם שחיטה בפירש. ואמרינן נמי בשבת פ' מפנין [קכ"ח א'] דבשר תפל של (אזן) [אווז] שרי לטלטולי בשבת דחזי לכוס אלמא אעפ"י שיש בו דם האברים מאחר דלא פירש דחזי לכוס. והשובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה נבלעה הדם ממקום אחר באברים, וההוא דם האברים כפירש. דאמרינן בחולין פ' כל הבשר [קי"ג א'] אמר שמואל משום ר' חייא, השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים. אמרינן בכל הבשר, איבעיא להו, גוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים הא לדידיה באומצא שרי, פירש"י שהדם חוזר ויוצא ע"י מלח או דלמא אפילו לדידיה נמי אסיר, פירש"י שאין הדם יוצא לעולם אפילו ע"י מלח. ויש להשיב על דבריו מאומצא דאסמיק דשריא, כי הסמקה ע"י הבלעת דם באה. ואחרי שאסר הגאון נאה וטוב שלא לשבור מפרקת הבהמה קודם שתמות, ולמחות בטבחי גוים שלא יעשו.
<h2>דף כ:</h2>
אוכל דם. צוה הקב"ה את ישראל שלא לאכול דם, דכתי' בפ' צו וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה. וענש בכרת בסמוך [דכתיב] כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא [מעמיה]. ותניא בת"כ ומייתי לה בכריתות בפ' דם השחיטה [כ' ב'] כל דם לא תאכלו שומעני אף דם מהלכי שתים דם [שרצים דם] ביצים דם חגבים דם דגים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה, מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם היתר ואיסור והן מין בשר אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה אוציא דם ביצים שאינן מין בשר, דם דגים וחגבים שכולם היתר. לעוף ולבהמה, אי מה עוף שאין בו משום כלאים, פי' צמרו [של עוף] אין בו משום כלאים אף כל שאין בו משום כלאים ת"ל ולבהמה, אי מה בהמה שאינה באם על הבנים [אף עוף שאינה באם על הבנים] ת"ל ולעוף. ודם ביצים דשרי הכא היינו דם שבא בביצים בלא זריעת זכר, אבל דם שבא על ידי זריעת זכר שסופו להעשות אפרוחים אסור, כדתניא בחולין פ' אלו טרפות [ס"ד ב'] ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם, נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. ואמרינן נמי בגיד הנשה [צ"ז ב'] ביצה בששים ואין ביצה מן המנין ומוקמינן דאית ביה אפרוח. וי"ל גם דההוא דחולין מדרבנן ואין חלוק בדם ביצים, ולא על כל דם חייבים כרת רק בדם שהנשמה [תלויה ו]יוצאה [בה], כדתנן בכריתות דם שחיטה בבהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים דם נחירה דם עיקור דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבים עליו, דם התמצית אין חייבין עליו, ר' יהודה מחייב [כרת] בדם התמצית. וטעמא דר"י מפרש בכריתות [כ"ב א'] דכתיב כל דם לרבות. ובכריתות פ' ראשון [ד' ב'] אמר רבא ג' כריתות האמורים בדם למה אחד לדם [חולין ואחד לדם] קדשים ואחד לדם כיסוי, פי' דם חיה הראוי לכסות, שאלמלא לא רבתה תורה הייתי אומר שפטור בדם חולין ודם כסוי, דכתיב כי הדם [הוא] בנפש יכפר, אלמא בדם המכפר משתעי קרא.
<h2>דף כא:</h2>
ודם האברים ודם התמצית לרבנן בלא תעשה, דאמר רבא ה' לאוין האמורים בדם למה אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם כסוי ואחד לדם התמצית ואחד לדם האברים. ותניא נמי [הכי בפרק] דם שחיטה [כ"א ב'] דם הטחול דם הכליות דם הלב דם האברים, פי' הני כולהו דם אברים נינהו והני כולהו בלא תעשה. וכי אמרינן דדם (חלב) [הלב] הוי בלא תעשה גרידא [דוקא] דם דידיה, אבל [לא] דאתי ליה מעלמא ואמרינן עליה בכריתות פ' דם שחיטה [כ"ב א'] אמר ר"ז אמר רב דם של לב בהמה אסור וחייבין עליו כרת הואיל ויש בו כזית. וכי אסרינן דם האברים [הני מילי] בשפירש [לחוץ] אבל בעודו בו מותר, דההיא ברייתא דתניא דדם האיברים בלא תעשה מוקמינן בכריתות פ' דם שחיטה בפירש. ואמרינן נמי בשבת פ' מפנין [קכ"ח א'] דבשר תפל של (אזן) [אווז] שרי לטלטולי בשבת דחזי לכוס אלמא אעפ"י שיש בו דם האברים מאחר דלא פירש דחזי לכוס. והשובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה נבלעה הדם ממקום אחר באברים, וההוא דם האברים כפירש. דאמרינן בחולין פ' כל הבשר [קי"ג א'] אמר שמואל משום ר' חייא, השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים. אמרינן בכל הבשר, איבעיא להו, גוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים הא לדידיה באומצא שרי, פירש"י שהדם חוזר ויוצא ע"י מלח או דלמא אפילו לדידיה נמי אסיר, פירש"י שאין הדם יוצא לעולם אפילו ע"י מלח. ויש להשיב על דבריו מאומצא דאסמיק דשריא, כי הסמקה ע"י הבלעת דם באה. ואחרי שאסר הגאון נאה וטוב שלא לשבור מפרקת הבהמה קודם שתמות, ולמחות בטבחי גוים שלא יעשו.
תולדות דם. דם מהלכי שתים שפירש והוא בעין. כדתניא בכריתות [בפרק] דם שחיטה ובכתובות בפ' אעפ"י [ס' א'] דם שעל גבי הככר גוררו ואוכלו של בין השנים מוצצו ואינו חושש. וטעמא כיון שפירש הרואה אומר דם גמור קאכיל, והתם בפ' דם שחיטה [כ"א ב'] מוקמינן דם מהלכי שתים בכנוס, פי' בעין ואמר רבא דם דגים שכינסו אסור, ומסקינן התם בדם שחיטה בדלית ביה קשקשין דאתי לאחלופי בדם דעלמא ואפילו דם דגים המכונס מעצמו אסור, דכנסו לאו דוקא כדמוכח התם שדם שעל הככר קרי ליה מכונס, ואעפ"י שהוא אסור אינו אוסר בנותן טעם כשאר איסורין, דהשתא מיהא לאו מכונס. ליה מכונס, ואעפ"י שהוא אסור אינו אוסר בנותן טעם כשאר איסורין, דהשתא מיהא לאו מכונס. ולפי אחד מן התרוצים שתרצנו בדם ביצים [א"ה לעיל בתחילת סימן מ"ח יעו"ש] הוי דם ביצים תולדות דם.
<h2>דף כב.</h2>
ואמרינן בפרק כל הבשר [קי"א א'] הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בשרא שרי, עילויה בשרא לכתחלה אסור בדיעבד שרי. וטעמא דבין דמא ובין חלבא משריק שריק, ודגים בלא בית קבול אי שרי להו מטעם משריק שריק מספקא, לפי שי"ל מתוך שבשרם רך לא שריק דמא ובלעי. וי"ל אם נאסר התחתון שיאסר העליון, שהרי בשנאסר התחתון נעשה התחתון כאלו כלו חתיכא נבילה והוי שומן התחתון נבילה ואוסר העליון שהרי מלוח הרי הוא כרותח. נראה הדבר שאין לאסור העליון מטעם זה, שלא מצינו שאחז"ל חתיכה נעשית [נבילה אלא] במין אחד שהאוסר והנאסר הם ממין אחד. כדאמרינן בגיד הנשה [ק' א'] דרש רבא בר בר חנא חתיכה של נבילה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. אוקי רב אמורא עליו ודרש אפילו לא נתן טעם אלא בחתיכה חתיכה עצמית נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כלן מפני שהן מינה. ואמרינן, מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל. מכל מקום למדנו דבחד (מנייהו אתי) [מינא איירי] אבל כשהם [ב' מינים] שהאוסר דם והנאסר שומן לא אמרינן בה נאסר שומן מטעם דם שיעשה שומן הנאסר כאלו כולם חתיכת דם, שהיאך יתכן לומר שהשומן יקרא עליו [שם דם] ויעשה כאלו הוא דם, ואינם דומים זה לזה לא בשמא ולא בטעמא, שטעם שאמרו חז"ל אותה חתיכה נעשית נבלה משום שנקרא שם איסור על החתיכה ונקראת חתיכת איסור כמו חתיכת נבלה. ואם היינו אומרים שלא לשער בכולה היה בא לידי קלקול, שאף בנבילה גמורה הינו ממעטים שלא ישער בכולהו שמאחר שנקרא עליו שם איסור אתי לאחלופי בחתיכת נבילה גופא, הלכך אמרו לשער בכולה. וטעם זה לא שייך למימר אלא כשאוסר ונאסר שוין שנקרא שם האוסר על הנאסר והשתא אתי שפיר דאמרינן בפ' כל הבשר [ק"ט ב'] ובפסחים בכיצד צולין [ע"ד ב'] הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו אחר בשולו ומותר, ואמרינן בפסחים טעמו דכבולעו כך פולטו, וע"כ בשאין מקום בשולו כדי לבטל הלב והדם מיירי, ולא אמרינן הלב נעשה נבילה בבליעת הדם ולא נצטרך לפרש בישול צלייתו כפירש"י ומביא ראיה מויבשלו את הפסח. ויען שפירש"י בשול צליה יש לחוש ולאסור העליון מטעם שנעשה התחתון חתיכה נבילה אחרי שנבלע הדם לאחר הפליטה שאינו ראוי לצאת ולהפרד כאשר אפרש לפנים. ובמקום צליה ליכא למימר נעשה נבילה, שמאחר שהאיסור יכל להפרד מן ההיתר. מפני תערובתן (ו)אין לומר חתיכה עצמה נעשית נבילה שהרי האסור שנתערב נידון כאלו מונחת על ההיתר בלא תערובות, ולהכי אין הלב נעשה נבילה בבליעת דם, דאי לאו [הכי] אין בשר נכשרת ביציאת דם מטעם דכבולעו כך פולטו, שהרי בהכנס דם בבשר נעשה נבילה אלא ודאי דבר איסור שנתערב בהיתר ואפשר להפריד זה מזה לא אמרינן ביה חתיכה [נעשית] נבילה והדם אפשר להפרידו ע"י מלח וצלי. והיינו דאמרינן בפ' כל הבשר [ק"ח א'] אי קאסבר אפשר לסוחטו מותר אמאי אותה חתיכה נעשית נבילה, אלא קאסבר אפשר לסוחטו אסור, ומהאי טעמא נמי בכלי עץ ומתכות שאפשר להפריד האסור בהן ע"י גיעול או ליבון (כל הבשר) אם (כל) [נפל] (ה)איסור במקום אחד על הכלי לא אמרינן כל הכלי נעשה נבילה להרבות [האיסור ולשער] בכל הכלי אם נתבשל באותו כלי היתר ומשערינן לפי שיעור איסור שנפל במקום שברור לנו כמה נפל מן האיסור, אבל אי לא שיער איסור שנפל משערינן בכל הכלי ולא במאי דנפיק מיניה דלא ידעינן כמה נפיק מיניה, כדאמרינן בגיד הנשה [צ"ז ב'] גבי כחל. וראיה עוד לדבר שבמקום שאפשר להפריד האיסור לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה, דאמרי' בגיד הנשה גבי כחל אלא מעתה נפל לקדירה אחרת אל יאסר כיון דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיה כחל עצמו אסור, פי' שאי אפשר להכשיר הכחל בהפרדת החלב שויוה רבנן כחתיכה דנבילה. דבר ברור ואמת שכל דבר היתר שנבלע בו איסור ואפשר להכשיר ההיתר מן האיסור לא אמרינן ביה אותה חתיכה נעשית נבילה. והטעם אסביר מה ראו חכמים לומר (בין) [כן כיון] שטעם חתיכה נעשית נבילה משום שנקרא שם איסור על חתיכה ונקראת חתיכת איסור כמו חתיכה [נבילה אם הייתי] אומר שלא לשער בכולה היה הדבר בא לידי קלקול כאשר פירשנו למעלה וטעם זה לא שייך (למעלה) [לומר אלא במקום] שאי אפשר להתירו מן האיסור, אבל במקום שאפשר להכשירו מן האיסור כגון דם ע"י המלח וצלי וכלי עץ וכלי מתכות ע"י געול וליבון אינו נקרא שם איסור על כל החתיכה ועל כל הכלי, שהרי האיסור וההיתר כל אחד בפני עצמו. ולפי טעם זה לא קשיא דתנן בזבחים פ' דם חטאת [צ"ז א'] חתיכה שנגעה בחתיכה לא כל החתיכה אסורה ואינה אסורה אלא מקום שבלע, ותניא (בבשרא) [בבשרה] חותך מקום הבלע. ואמרינן בפסחים פ' כיצד צולין [ע"ה ב'] נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול מקומו, נגע בחרסו של תנור יקלוף מקומו. ואמרינן נמי בחולין [צ"ו ב'] בגיד הנשה, אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. ואמרינן נמי התם, (בגיד) [בגדי שצלאו בחלבו] קולף ואוכל עד שמגיע (לגיד לחלב) [לחלבו אע"פ שסמוך לחלב] יש קצת נאסר בבליעת איסור, ולא אמרינן בשר הנבלע מן האיסור יעשה נבילה ויאסר סמוך לו, וכן זה את זה אפילו עד (ד' מעו') [מאה] ושריא בחתיכת מקום הבלע, דכיון שטעם בשביל שנקרא עליה שם וחתיכה זאת לא נבלעה כלה מן האיסור לא נקרא שם איסור על כל החתיכה שעדיין שם היתר עליה, הלכך לא אתי לאיחלופי בחתיכה נבלה דחתיכה נעשית נבילה ארז"ל חצי חתיכה נעשית נבילה לא אמרו רבותינו. ולפי זה הטעם אתי שפיר משנה שבמסכת תרומות פ"ה, דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות מק' ונפל מן המדומע למקום אחר ר' אליעזר אומר מדומע כתרומה ודאי, וחכמים אומרים אין המדומע מדומע אלא לפי חשבון ואין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון, דסבר[י] (רבא) [רבנן] כיון שמותר לכהנים אע"פ שאסור לזרים לא אתי לאחלופי ביה נבלה ושאר אסורים לא מחמרינן ביה לעשות הכל נבלה ור' אליעזר סבר מאחר שאסור לזרים לגבי דידהו מיהא כנבילה הויא וגזרינן בהו כאלו הכל חתיכה נבילה.
